סוגיית הפיצוי בגין "השנים האבודות"- חישוב כשלא קיימת זהות בין היורשים והתלויים

השופטת יעל וילנר:

1.         הסוגיה העיקרית לה אנו נדרשים בערעור דנן הינה סוגיית הפיצוי בגין 'השנים האבודות' ובמיוחד, אופן חישוב הפיצוי במקרים בהם לא קיימת זהות בין יורשיו של המנוח הניזוק לבין התלויים בו.

רקע

2.         המערערים הינם אשתו וילדיו של עמאש דאהוד ז"ל (להלן: " התלויים") ועזבונו (להלן: "היורשים"). אין זהות מוחלטת בין היורשים לתלויים. המנוח נפטר כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה ביום 15.8.01 עת נפגע מרכב נהוג בידי המשיב 1, בהיותו הולך רגל (להלן: "התאונה"). המשיבה 2 הינה חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע (להלן: "חברת הביטוח").

3.         בית המשפט קמא העמיד את הכנסת המנוח על סך 4,000 ש"ח לחודש. סכום זה הווה את הבסיס לחישוב גובה הפיצוי לתלויים וליורשים מאחר והאלמנה אינה עובדת.

בית משפט קמא ערך את חישוב הפיצוי לתלויים על פי שיטת הידות, והגיע לסך של 768,300 ש"ח. מסכום זה ניכה בית המשפט את סכום גמלאות הביטוח הלאומי, לרבות בגין השלמת הכנסה, והסכום נטו לפיצוי לתלויים בגין הפסדי תמיכה הועמד על סך 220,619 ש"ח.

לסכום זה הוסיף בית משפט קמא פיצוי בגין אובדן שירותי אב ובן זוג בסך 50,000 ש"ח. בנוסף, נפסקו סך 7,500 ש"ח עבור הוצאות קבורה ומצבה.

לא נפסק כל פיצוי בגין אובדן פנסיה בנימוק כי לא בוצעו הפרשות  לפנסיה טרם התאונה.

4.         במקביל, חישב בית משפט קמא את גובה תביעת העיזבון. בתביעה זו פסק בית משפט קמא סך 45,000 ש"ח בגין נזק שאינו ממוני, וכן פיצוי בגין "השנים האבודות" בסך 63,349 ש"ח. פיצוי זה חושב כהפרש שבין אובדן הכנסת המנוח בניכוי ידת הקיום שלו עצמו, לבין הפיצוי שנפסק לתלויים בגין אובדן תמיכה.

בסופו של יום, העמיד בית משפט קמא את הפיצוי הכולל ליורשים ולתלויים על סך 386,468 ש"ח, בלא שנעשתה חלוקה של הסכומים בין היורשים לתלויים. כן נפסק שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ (להלן -  "פסק הדין").

5.         שני הצדדים עירערו על פסק הדין.

זה מצד אחד וזה מצד שני טוענים כנגד גובה הפיצוי שנפסק בגין כל אחד מראשי הנזק. זה טוען כי הפיצוי שנפסק נמוך מדי והשני טוען כי הפיצוי הינו גבוה מדי. כן טוענים לעניין גובה הסכומים שנוכו מסכום הפיצוי.

התלויים טוענים כנגד בסיס השכר שנקבע על ידי בית משפט קמא ואשר שימש בסיס לקביעת שיעור הפיצוי וכן כנגד העדר פיצוי בגין הפסדי פנסיה, וכן כי הסכום שנפסק בגין אובדן שרותי בעל נמוך באופן משמעותי מהמקובל. חברת הביטוח טוענת כי מן הראוי היה להעמיד את גיל הפרישה על גיל 55 נוכח היות המנוח אלכוהליסט אשר לא עבד בעבודה סדירה ולא תמך במשפחתו באופן רציף קודם לתאונה.

לעניין זה אעיר כי בנסיבות העניין ונוכח גילו הצעיר של המנוח, קביעת בית משפט קמא בעניין גיל הפרישה, אינה מופרכת ואינה חריגה באופן שתצדיק התערבות ערכאת הערעור.

אף לעניין קביעת שעור שכר טרחת עו"ד חלוקים הצדדים. התלויים טוענים כי היה על בית המשפט לפסוק להם סכום נוסף בגין שכ"ט עו"ד בשלב הקודם של ההליך אשר נוהל בשאלת החבות. חברת הביטוח טוענת כי נפסק שכ"ט מקסימלי לפי החוק.

אציין כבר עתה כי טענה זו דינה להדחות. בקביעת שיעור שכר הטרחה  בחוק הפיצויים, אין כל אבחנה בין חבות לנזק. שכר הטרחה שנקבע חל לגבי מכלול התביעה על פי חוק הפיצויים, הכוללת, מטבע הדברים, מרכיב חבות ומרכיב נזק.

היורשים שאינם תלויים טוענים עוד, כי לא נפסק להם הפיצוי המגיע להם בגין השנים האבודות.

דיון

6.         ככלל, אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים. עיינתי בטענות הצדדים, בפסק הדין של בית משפט קמא ובחומר שלפנינו והגעתי לכלל מסקנה כי במרבית העניינים שהועלו על ידי שני הצדדים, אין מקום להתערבותנו. בית משפט קמא שקל את הראיות שבאו בפניו ופסק כפי שפסק, ומסקנותיו אינן מקימות עילה להתערבות.

            עם זאת, סוגיית "השנים האבודות" והפיצוי שנפסק בגין רכיב זה, מצריכים התייחסות והתערבות, שכן אני סבורה כי יש לערוך את חישוב הפיצוי המגיע ליורשים ולתלויים,  באופן שונה מהדרך בה הלך בית משפט קמא.

כללי

7.         הכרה בזכות הניזוק החי לפיצוי בגין הפסד השתכרותו בתקופת קיצור תוחלת חייו ובזכות העיזבון לפיצוי בגין הפסד השתכרותו של המנוח בתקופת "השנים האבודות"  (להלן בקצרה - "הפיצוי בגין השנים האבודות"), נקבעו לראשונה בפסק דין אטינגר (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי פ"ד נח (4) 486; להלן - "פסק דין אטינגר"), אשר אימץ למעשה את דעת המיעוט של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בע"א 295/81 עזבון המנוחה שרון גבריאל ז"ל נ' גבריאל פ"ד לו (4) 533 (1982) (להלן - "פסק דין גבריאל").